מדד המחירים לצרכן הוא מדד, המהווה אחד מסוגי מדדי המחירים, המחושב בטכניקות סטטיסטיות ומשתנה מזמן לזמן, אשר מיועד למדוד את השתנות המחירים של סל מוצרים ושירותים הנצרכים על ידי קבוצת צרכנים.
חישוב המדד:
מאחר שמטרת המדד היא למדוד את השינוי ברמת המחירים, אין חשיבות לערכו המוחלט אלא לשינוי היחסי בערך זה. לעליית המדד מרמה של 100 נקודות לרמה של 110 נקודות משמעות זהה לעלייה מ-200 ל-220. לפיכך, קובעים את ערך המדד בנקודת זמן אחת (הקרויה "תקופת הבסיס") באופן שרירותי. בדרך כלל, נהוג לקבוע את ערך המדד בתקופת הבסיס בגובה של 100 (או 100 נקודות). קביעה כזו תגרום לכך שערך המדד בכל נקודת זמן יהיה שווה ל"רמת המחירים הכללית" באותו זמן, כשהיא מבוטאת באחוזים מרמת המחירים בתקופת הבסיס.
השינוי בערכו של המדד מייצג את השינוי שחל במחירי המוצרים הנכללים בסל ספציפי, שנקבע אחת לתקופה. מאחר שמדובר במדד מחירים לצרכן, יהיה הסל מורכב ממוצרים ושירותים הנצרכים על ידי הצרכנים, אליהם מתייחס החישוב. מדד המחירים בנקודת זמן לאחר תקופת הבסיס יהיה שווה למדד בתקופת הבסיס כשהוא מוגדל (או מוקטן) על פי שיעור השינוי של עלות הסל (כלומר, מוכפל בעלות הסל בנקודת הזמן עבורה מחושב המדד ומחולק בעלות אותו סל בתקופת הבסיס).
בישראל, בכל חודש מפרסם הלמ"ס את המדד מחדש (כלומר בכמה עלו או ירדו המחירים בחודש מסוים). המדד מתפרסם ב-15 לחודש וכולל את הנתונים של החודש הקודם.
שימושי מדד המחירים לצרכן:
- הצמדה למדד של תשלומים (שעליהם נקבע מראש כי יוצמדו למדד), הלוואות, משכנתאות, אגרות-חוב ודמי מזונות.
- בסיס לחישובים של תוספת יוקר: תשלום שמקבלים שכירים כפיצוי לעלייה ביוקר המחיה, אם הושג הסכם בין המעסיק למועסק בנוגע לתשלום שכזה. בדרך כלל התוספת מחושבת לפי מדד המחירים לצרכן.
- אמצעי למעקב אחר ההתפתחויות במשק.
מקובל לומר כי עלייה במדד המחירים לצרכן פירושה אינפלציה, וכי ירידה במדד משמעה דפלציה. דפלציה היא ירידה מתמשכת וכללית במחירים של סחורות ושירותים במשק, מה שגורם לעלייה בכוח הקנייה של הכסף (באותו סכום כסף קונים יותר), והיא ההפך מאינפלציה זה נשמע טוב אך זה מעיד על האטה בכלכלה פגיעה בעסקים ואפילו לעליה.